29% מעורכי הדין הגיבו לסנקציות בצורה שאיש לא ניבא

המספרים מדברים בעד עצמם. כשנשאלו כ-1,900 עורכי דין בישראל כיצד השפיעו עליהם הפסיקות החריפות נגד שימוש רשלני בבינה מלאכותית, התשובות הפתיעו את כולם. פחות מששית מהם נסוגו מהטכנולוגיה. כמעט שליש עשו בדיוק ההפך – הם השקיעו בעוד מערכות, ועוד, ועוד.

סקר אנונימי שערכה פלטפורמת LAWBUZZ חושף את מה שקורה מאחורי הקלעים בשוק המשפטי הישראלי, שנה אחרי שבתי המשפט הכריזו מלחמה על הזיות האלגוריתם.

מפסקי דין בדויים ועד מיליארדים שנמחקו

התמונה שהצטיירה בשנה האחרונה הייתה קשה. עורכת דין אחת הגישה 36 פסקי דין שהתבררו כהמצאה טהורה של מערכת AI. בפרשה אחרת, הידועה כפרשת עמותת מהל"ה, השופט אילן דפדי מבית המשפט המחוזי בתל אביב הלם את הענף כשמחק תביעה בהיקף מיליארדים נגד קופת חולים כללית. הסיבה: עורך הדין של העמותה נשען על החלטות משפטיות שה-AI ייצר מהאוויר.

בית המשפט העליון חיזק את המגמה בשני הליכים נפרדים (38379-12-24 ו-23602-01-25). המסר היה פשוט: אי-בדיקת מקורות תוביל להוצאות כבדות ולסילוק תביעות. רשלנות טכנולוגית היא עדיין רשלנות.

אפילו מאגר "תקדין", שמפעיל שירות AI משפטי בשיתוף ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, נכווה. כשהתגלה מידע שגוי, המאגר התנצל ודיבר על "טעות בתום לב" – בלי לפרט אם הלב השוגה היה אנושי או דיגיטלי.

כך התחלק השוק

הסקר מצייר תמונה של ענף שמתפצל לכיוונים שונים:

הקבוצה הגדולה ביותר היא המסורתיים – 43% מעורכי הדין שנשאלו. הם מצהירים שאינם נוגעים בכלי AI גנרטיביים לצורך כתיבת כתבי טענות. עבורם, השיטות הישנות עדיין עובדות.

אחריהם מגיעים המתחמשים – 29% שהפכו את הלוגיקה על פיה. במקום לצמצם חשיפה לסיכון, הם הגדילו אותה – אבל בצורה מחושבת. עורכי דין אלה רכשו מנויים למספר מערכות AI במקביל, לעיתים שלוש או ארבע ואף יותר. התפיסה: אם מודל אחד עלול לטעות, כמה מודלים שבודקים זה את זה יצמצמו את הסיכוי לכישלון.

הנסוגים מהווים רק 15%. אלה שפעלו לפי התסריט הצפוי – נבהלו מהסנקציות, חששו לרישיון ולמוניטין, וחזרו לעבודה ללא סיוע טכנולוגי.

13% נוספים העדיפו לא להשיב.

התיאוריה מאחורי השיטה

מירי סדיק, מנהלת התוכן ב-LAWBUZZ, מנתחת את הממצאים. "מי שחשב שפסיקת בתי המשפט תחזיר את עורכי הדין לספריות, לא מבין את כוחה של הנוחות," היא מסבירה. "עורכי הדין שינו את ההרגלים שלהם, זה בטוח. אבל הם לא ויתרו על הקידמה. הם פשוט הבינו שכדי לשרוד משפטית, הם צריכים להפוך למנהלי סיכונים טכנולוגיים."

לגבי קבוצת ה-29%, סדיק מתארת שיטת עבודה מתוחכמת: "הם בנו לעצמם 'כיפת ברזל' של אלגוריתמים. במקום שהשופט יתפוס אותם בטעות, הם שולחים בוט מתחרה שיעשה את הבדיקה לפני ההגשה. זו אבולוציה מרתקת – האיום המשפטי לא חיסל את ה-AI, הוא רק הפך אותו למורכב יותר."

בוט נגד בוט

הגישה החדשה עובדת כך: מערכת ראשונה מייצרת טיוטה של מסמך משפטי. מערכת שנייה, מתחרה, סורקת את התוצר ומחפשת שגיאות, אסמכתאות שאינן קיימות או טענות בעייתיות. מערכת שלישית משמשת כמעין ערכאת ערעור פנימית. רק אחרי שכל השכבות האלה עברו – המסמך יוצא למשרד.

זוהי תשובה יצירתית לבעיה שנראתה בלתי פתירה. אם אי אפשר לסמוך על מכונה אחת, אולי אפשר לסמוך על מכונות שמפקחות זו על זו.

אבל האם זה באמת עובד? השאלה הזו נותרת פתוחה. מה קורה כשכל המערכות חולקות הטיה דומה? מה קורה כשהטעות כל כך משכנעת שאף אלגוריתם לא מזהה אותה? ומה יאמר השופט הבא שיתקל בטעות שחמקה דרך כל שכבות ההגנה?

עולם המשפט הישראלי נמצא בניסוי חי. התוצאות יתבררו בפסיקות הבאות.